כשייתה סבתא מזל בת 15, בשנת 1946, החלה תקופה לא טובה ליהודים בתורכיה. היהודים החלו להתקבץ בבתים לאסיפות והחלו לשלוח לארץ את צעיריהם במסגרת עליית הנוער.
סבתא זוכרת שהיו נפגשים בבתים בלילות, בסתר, ומסבירים לצעירים על פלסטינה-ארץ ישראל. הסבירו להם איך הם יעלו לארץ (באניות), איפה יחיו בפלסטינה (בקיבוץ).
כעבור מספר חודשים, בשנת 1947, הגיע הזמן לקבוצת בני הנוער באיזמיר, וביניהם סבתא מזל, לעלות לארץ. אחיה הצעיר של סבתא, אלברטו, היה צריך להיות בקבוצה זו גם כן, אך ברגע האחרון לא התאפשר הדבר, כיוון שחלה בטיפוס. וכך עלתה סבתא מזל לבדה ארצה בגיל 16.
תחילה העבירו את הקבוצה לאיסטנבול. שם התגוררה סבתא מזל עם עוד חמש חברות במשך שבועיים בבית משפחה יהודית, עד שהגיעה האנייה שהביאה אותם לפלסטינה. סבתא זוכרת שלאנייה קראו "רמי פנאמה" והיא הייתה אנייה גדולה.
הדרך ארכה כשבוע מאיסטנבול לחיפה והיתה קשה מאד. רבים חשו לא בטוב על האנייה, אבל מצב הרוח היה טוב והייתה התרגשות גדולה כי כולם ציפו להגיע לארץ ישראל-פלסטינה.
בתמונה שבחרתי רואים את סבתא מזל (באמצע) וחברותיה, בטיילת באיזמיר, ביום שבת בבוקר, תקופה קצרה לפני שעלו לארץ ישראל. את התמונה צילמה אחת החברות של סבתא מזל.
