סיפור ההעפלה של שמואל בנטל, סבא של גל בנטל:
(בתמונה - ספינת המעפילים 'המעפיל האלמוני')
הכול התחיל בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. אחרי השחרור שלי ממחנה הריכוז בשנת 1945 מצאתי את אחי הגדול והייתי אתו בקבוצת נוער, שבה אני הייתי הילד הכי צעיר. נסענו ברכבת לכיוון הגבול של פולין עם גרמניה, וחצינו בלילה בסתר את הגבול, כי לא היו לנו רישיונות מעבר. בגרמניה הגענו למחנה פליטים.
במחנה הפליטים הזה למדתי בבית ספר, ואחרי הלימודים שיחקתי וחיכינו להזדמנות לעבור לצרפת, וממנה באונייה לארץ ישראל (לפני קום המדינה). גם את הגבול שבין גרמניה לצרפת חצינו בסתר בלילה. היינו צריכים להיזהר שלא יתפשו אותנו. כאשר הגענו לצרפת שיכנו אותנו בחווה ליד העיר מרסיי. שם חיכינו כמה חודשים עד שהמוסד לעלייה ב' (העלייה הבלתי לגאלית) שלח ספינה לאחד הנמלים.
נסענו בלילה במשאיות, עד נמל קטן, ושם עלינו על ספינת מעפילים ששמה היה 'המעפיל האלמוני'. כשהספינה הפליגה לכיוון ארץ ישראל, הים היה סוער והגלים התנשאו לגבהים ואיימו להטביע את הספינה, על אנשיה. זה היה מפחיד מאוד. היה רגע שבו הגלים היו בגובה של בניין בן 6-7 קומות, והיו גבוהים מהספינה, ורגע אחר כך גם הספינה נזרקה לגובה והייתה על גבי הגל, ומתחתינו נוצרה תהום. ככה עלינו לגבהים וירדנו למעמקים. כך זה נמשך שעות רבות. רובנו הקאנו והרגשנו גרוע מאוד. למזלנו, הסופה עברה, הים נרגע, וגם אנחנו המעפילים יכולנו להירגע ולנוח. במשך ההפלגה עלינו לסיפון.
כאשר הופיע בשמים מטוס בריטי שחיפש את הספינות ירדנו אל בטן האונייה כדי להסתתר. כשהתקרבנו לחופי ארץ ישראל הופיעה אוניה בריטית גררה אותנו לנמל חיפה. שם העבירו אותנו לאוניה בריטית והגלו אותנו לקפריסין, למחנה מעצר סגור.
אחרי שמונה חודשים נתנו רישיונות עלייה לחמש מאות ילדים, שאני הייתי ביניהם. הגענו לארץ, למחנה המעפילים בעתלית, ולקראת ראש השנה, בשנת 1947, שחררו אותנו. אני הגעתי עם קבוצת ילדים לקיבוץ גליל-ים.
