התינוקת שבתמונה היא אמא שלי.
המבוגר הוא סבא שלי, לא נראה כמו סבא? זה בגלל שהוא רק בן 25.
כמה חדשים אחרי שצולמה התמונה, בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים.
לקראת סוף המלחמה, דרשו תושבי החלק המזרחי של הגליל לא לסיים את המלחמה לפני שצה"ל יטפל גם בבעיה שלהם: היישובים שלמרגלות רמת הגולן, היו תחת אש צלפים מתמדת. הצלפים הסורים היו יורים מרמת הגולן הגבוהה בתושבים ובחקלאים ביישובי העמק. הם לא היו יכולים לצאת לשדות ואפילו לא לעבור בבטחה בין בתי היישוב. צה"ל שלח את החטיבה של סבא שלי לכבוש את ההר ממערב. החיילים עברו את הירדן על גשר בנות יעקב והתחילו לטפס על ההר. בחלקה הגבוה של הרמה היו פרוסים בונקרים סורים רבים. החיילים הסורים שהיו מוגנים בבונקרים ירו בחיילים שניסו לעלות על ההר. חיילים רבים נפגעו. סבא שלי, נפגע כבר בתחילת הדרך. כשהגיע הפינוי הוא לא רצה להתפנות וחשב שיש פצועים קשה ממנו, אבל בסופו של דבר הוא נפטר מפצעיו שם בדרדרה, למרגלות הגולן.
בינתיים בבית הרבה זמן לא שמעו ממנו. היו הרוגים רבים והצבא התקשה לדווח למשפחות. אמא שלו, סבתא רבא שלי, הכירה את מנהל לשכת שר הביטחון. היא פחדה לשאול אותו מה קרה לבנה אבל אביו החורג נסע מחיפה ללשכתו בתל-אביב לברר מה עלה בגורלו. כשנודע לו האסון, לא העז להגיד לאשתו שבנה נהרג ולסבתא שלי שבעלה נהרג. הוא סיפר לכל הקרובים והזמין אותם הביתה כדי שלא יהיו לבד וחיכה עד שיבואו חיילים וימסרו את הידיעה לאשתו וכך היה.
כשנגמרה המלחמה הקימו באזור הקרב אנדרטה שחרוטים עליה השמות של החיילים שנהרגו – גם של סבא שלי – "דן פריזנט". האנדרטה הוקמה בסמוך לאחד הבונקרים. כשנכנסים לבונקר אפשר לראות בקלות את גשר בנות-יעקב, בתי קיבוץ גדות וישובים נוספים, ולהבין איך שלטו הסורים בעמק.
סבא שלי אמנם נשאר בן 25, אבל התינוקת שבתמונה גדלה, נולדו לה 3 ילדים, והיום אני ושתי אחיותי ממשיכים את המשפחה.
