העלייה מאתיופיה דרך סודן
תמונה זו של יהודי אתיופיה ההולכים במדבר, בדרכם לישראל, מזכירה לי את דודה שלי אינגודי, שברחה מאתיופיה, דרך המדבר הסודני ובדרך סיכנה את חייה והכל כדי להגיע לארץ ישראל.
יהודי אתיופי חלמו תמיד להגיע לארץ הקודש.
בשנות השמונים ניתקה אתיופיה את יחסיה הדיפלומטים עם ישראל והשלטון הקומוניסטי באתיופיה אסר על היהודים לצאת מאתיופיה, כדי לעלות לישראל.
בתחילת שנות השמונים עברה שמועה בכפרים היהודים שניתן לברוח ברגל לסודן לה גבול משותף עם אתיופיה. משם בשיתוף פעולה עם המוסד והסכנות היהודית התחילו להגיעה לישראל בדרכים מגוונות : באוניות, מטוסים ומסוקים.
הדרך הייתה מאוד מסוכנת, בדרך ארבו לעולים לישראל שודדים, מחלות וסכנה שיתפסו על ידי הצבא האתיופי ויושלכו לכלא. למרות הסכנות, יהודים רבים מאתיופיה עזבו הכל והתחילו ללכת בלילות ולהתחבא ביום.
בין הצועדים הייתה דודתי אינגודאי והיא מספרת שבגיל 15 הצטרפה לחבורת צועדים והתחילה במסע בעקבות החלום.
דודתי מספרת :
בלילה היינו צועדים למרחקים עצומים בהמולות הכוללות : תינוקות , זקנים וילדים . הדרך הייתה קשה ביותר , חלק מהאנשים לא עמדו בתלאות המסע ומתו בדרך.
חלק מהחוויות הזכורות לדודתי היו מזעזעות יחד עם זואת המשאלה להגשים את החלום ולעלות לירושלים נתן את הכוח להמשיך במסע .
לאחר שנה וחצי של סיוט דודתי הצליחה דודתי להגיע לישראל רזה וחלשה אבל מאושרת שהגשימה את החלום הגדול להגיע לישראל. כיום דודתי חייה בעיר בת ים והקימה משפחה גדולה ויפה.
